החובה להזהיר

ויקרא ה, א

וְנֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.

הפסוק עוסק בעד: מי שראה או ידע, והושבע להעיד. את שתיקתו התורה מונה כחטא הטעון כפרה. אי-הגדה היא עבירה.

ויקרא יט, טז; רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש א, יד

לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה׳.

כָּל הַיָּכוֹל לְהַצִּיל וְלֹא הִצִּיל עוֹבֵר עַל לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ … אוֹ שֶׁשָּׁמַע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ מוֹסְרִים מְחַשְּׁבִים עָלָיו רָעָה אוֹ טוֹמְנִין לוֹ פַּח וְלֹא גִּלָּה אֹזֶן חֲבֵרוֹ וְהוֹדִיעוֹ … עוֹבֵר עַל לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ.

אותו פסוק שאוסר רכילות אוסר לעמוד מנגד, והרמב"ם, בהלכות רוצח ושמירת נפש, מפרט על מי חל הלאו: הרואה את חברו טובע בים, או ליסטים או חיה רעה באים עליו, ויכול להצילו בעצמו או לשכור אחרים ולא הציל; ומי ששמע שמחשבים על חברו רעה או טומנים לו פח ולא גילה את אוזנו. המקרה השני הוא שלי: אדם ששמע מחלון ביתו את אש האימונים שהצבא ומשרד ראש הממשלה קראו לה "חתונות", וידע לאילו יישובים היא מכוונת. ההלכה אומרת מה הוא חייב: להודיע. היא אינה אומרת איזו משרה עליו להחזיק קודם.

אבות ב, ה

וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ.

הלל הוא האומר; המשנה שלפניה, בשמו, פותחת ב"אל תפרוש מן הציבור". שתיהן יחד: מי שמשתדל להיות איש במקום שאין אנשים עושה זאת בתוך הציבור, לא מחוצה לו; אינו פורש ואינו ממתין. המשנה אינה אומרת "במקום שאין משרות". המשרות היו כולן במקומן. מה שחסר היה האיש שיעשה את מלאכת המשרה, והמשנה פונה למי שנמצא שם.

שמות ב, יא–יב; ג, י

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ (ב, יב). וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל־פַּרְעֹה (ג, י).

משה יצא אל אחיו וראה בסבלותם; ראה איש מצרי מכה איש עברי; פנה כה וכה, ראה כי אין איש, ועשה. למחרת נשאל מי שם אותו לאיש שר ושופט (ב, יד). השליחות באה פרק אחר כך, בסנה. סדר הכתוב הוא סדר המקורות שלמעלה: ראה, לא היה איש, עשה; והמינוי, כשבא, בא אחר כך. שום דבר בכתוב אינו תולה את המעשה בשליחות. והמשנה באבות נוקטת את לשון הפסוק עצמו: אין איש, אין אנשים.